<h1>תורת הבית הארוך לרשב"א בית רביעי שער רביעי</h1>
<h2>דף נג.</h2>
ועתה נבאר כלי שטף שבלע מן האיסור, ונאסר ואחר כך נתערב באחרים, אם נדין אותו בדבר שיש לו מתירין הואיל ויכול להכשירו בהגעלה או בלבון לפי מה שהוא כלי, ולפיכך צריך להכשיר את כולן, או נאמר שהוא בטל ברוב כיבש ביבש. שנינו בברייתא דמסכת שביעית, ומייתינן לה בנדרים פרק הנודר מן הירק (נ"ז, ב') ר' שמעון אומר [כל] דבר שיש לו מתירין כגון הטבל ומעשר שני והקדש וחדש לא נתנו בו חכמים שיעור, וכל דבר שאין לו מתירין, כגון תרומה ותרומת מעשה וחלה וערלה וכלאי הכרם נתנו בהן חכמים שיעור. ואיכא למידק כיון ששנינו כאן דטבל דבר שיש לו מתירין ולא נתנו בו חכמים שיעור, אם כן הא דאמרי ר' יוחנן וריש לקיש בשלהי פרק השוכר שבע"ז (ע"ג, ב') כל איסורין שבתורה בין במינן בין שלא במינן בנותן טעם, חוץ מטבל ויין נסך, דבמינן במשהו שלא במינן בנותן טעם, ואקשינן בשלמא יין נסך משום חומרא דיין נסך, אלא טבל מאי טעמא, ופרקינן משום דכהתירו כך איסורו. מאי קא מקשינן טבל מאי טעמא, אדרבא טבל טעמא מפורש הוא משום דהוי דבר שיש לו מתירין, ואינהו נמי קא מהדר אטעמא דכהתירו כך איסורו, לימא משום דהוה ליה דבר שיש לו מתירין, ותירץ רבינו תם ז"ל דההיא דר' יוחנן בשאין לו טבל אחר להתירו ולא אמרו טבל דבר שיש לו מתירין אלא בשיש לו פרנסה אחרת להפריש עליו, שאילו אתה מזקיקו לקנות ממקום אחר פעמים אין לו, והרי הוא נפסד כדי להתירו, ולא אמרו דבר שיש לו מתירין, אלא בשהוא יכול להתירו בלא שום הפסד ממון ממקום אחר. ותדע לך מדאמרינן בבבא מציעא פרק הזהב (נ"ב, ב') אמר חזקיה מעשר שני שאין בו שוה פרוטה, אומר הוא וחומשו מחולל על מעות הראשונות, לפי שאי איפשר לצמצם. ואקשינן עליה התרומה והביכורים חייבין עליהן מיתה וחומש ואסורין לזרים והן נכסי כהן, ועולין באחד ומאה וטעונין רחיצת ידים והערב שמש, הרי אלו בתרומה וביכורים מה שאין כן במעשר שני. מאי מה שאין כן במעשר שני, דבטיל ברובא ואם איתא לדחזקיה הוה ליה דבר שיש לו מתירין אפילו באלף לא בטיל, ועוד תניא מעשר שני בטל ברוב, ובאי זה מעשר אמרו במעשר שני שאין בו שוה פרוטה ונכנס לירושלם ויצא ואם איתא לדחזקיה ליחלליה על מעות הראשונים, ואוקימנא דלית ליה, דלא פריק אמעות הראשונים. ואם איתא, אפילו כי לית ליה יעלנו בירושלם בתערובתו ויאכלנו, אלא שלא אמרו דבר שיש לו מתירין אלא בשיכול להתירו כדרכו בלא הפסד אחר. ועוד שמעינן ליה מיהא דתנן במסכת חלה (פ"ג, מ"ט) זיתי מסיקה שנתערבו עם זיתי ניקוף, ענבי בציר עם ענבי עוללות, אם יש לו פרנסה ממקום אחר מוציא לפי חשבון, ואם לאו מוציא תרומה ותרומת מעשר לכל, והשאר מעשר ומעשר שני לפי חשבון. אלמא טבל דבר שיש לו מתירין הוא לעולם, ואפילו אין לו פרנסה ממקום אחר ואפילו לא פריק אמעות הראשונים, שהרי יכול לתקנו שיטול מיניה וביה, ומוציא תרומה על הכל, אלא שתירץ הרמב"ן ז"ל דלא מיקרי דבר שיש לו מתירין כשצריך להפריש [על] הכל, ומפסיד בהיתירו דבר מרובה שצריך להפסיד מן ההיתר כדי להכשיר האיסור, ולא הצריכו להפסיד ולהפריש עליו יתר מדינו, אלא בשיש בו נותן טעם [כההיא דזיתי מסיקה שנתערבו עם זיתי ניקוף, דהתם כיון שיש בו נותן טעם], טעמא לא בטיל והרי הוא כמפריש מן החיוב על החיוב, אבל כשהוא במשהו, אם יפריש על הכל נמצא כמפריש מן הפטור עליו לפי שאין החיוב ניכר שכבר בטל טעמו וממשו ברוב, והילכך אף כלי שנתערב באחרים אם אתה מצריכו להגעיל או ללבן את כולן, נמצא מפסיד על הכשרן, ולא מיקרי דבר שיש לו מתירין כל שצריך להפסיד על הכשרן ואין הכשרן בא כדרכו בלא הפסד אחר, אלא הרי הוא כיבש ביבש, וכל שנתערב אחד בין שנים בטל ומשתמש בהן ואפילו לכתחלה כך נראה לי.
